שיח הדורות

הביקור בפולין 2009

סטודנט, חבר לניצול שואה שהיה ילד בתקופת השואה, שמע את סיפורו, וכתב אותם בספר, במטרה להנציח את הסיפורים, ולהעבירם לדורות הבאים.

כחוליה מאותה שרשרת אנושית - היא העם היהודי, הוריי הוריי שרדו, בודדים במשפחותיהם, שרדו את השואה. כצאצא לסיפורים הנוראיים ההם, לגורל העם הזה, התעניינתי וחקרתי כמה שיכולתי.

שום דבר לא היה ברור כמו הביקור ההוא בשנת 2009 באדמת פולין, ארץ לידתם של סביי וסבתותי.

ממשמע הסיפורים המשפחתיים, וגם אלו שלא מקרב המשפחה, התחייבתי שנמשיך לנצח, עד כמה שזה תלוי ב'משמרת' שלי.

נשרוד. נלמד. נהיה גאים. עצמאיים. נגדל ונחנך, נבנה, וגם נעביר את הסיפור הנורא ההוא.

בשובנו מאותו ביקור בפולין, יזמנו פרויקט, בראשות בתיה רפפורט ובתמיכת חוה ניסמוב, במסגרתו התחברו צעירים בני גילי עם ניצולים שהיו ילדים בתקופת השואה, כחלק מפרויקט העברת הסיפור הנורא ההוא.

אפרת, חברת משלחת הסטודנטים, חברה במסירות ליחיאל גדנקן ז"ל, לתיעוד זכרונותיו כילד בן ארבע בתקופת השואה, שנאלץ להיאבק על הישרדותו בודד ורדוף.

אפרת וחיליק, שמרו על קשר נדיר, עד לפטירת חיליק, ואפרת כתבה וספדה לחיליק, ותיארה את הקשר בינהם- כל מילה מיותרת.

אני מצרף את שכתבתי ונאמתי בערב מרגש שבו הצגנו את עבודות הדור הצעיר בהצגת סיפורי הניצולים.

 

מסדרון אנושי

עם חורבן הבית השני כאשר עמנו גלה ממולדתו, במשך 2,000 שנה, חיינו כזרים.

עם בתוך עם, מיעוט, תושבי הגולה. אולי משום כך, התערבבה אצלנו הדת עם הלאום.

על אף הצלחת רבים מאיתנו בתחומים שונים- רפואה, ספרות, כלכלה ועוד- נתונים היינו לחסדי משטרים חולפים ולגלי אנטישמיות תכופים.

כך גם לפני כ-80 שנה, כשקם השלטון הנאצי, והחל בפעולותיו בזו אחר זו, נתונים היינו לחסדי העמים שבקרבם גרנו.

וכשהעולם עמד מנגד ושתק - טבחו בנו, והותירו אותנו מעטים, ללא קורת גג וללא פת לחם.

זה היה הרגע שבו הבנו, שחייבים אנו לחזור לארצנו מולדתנו, ולהקים את מדינת היהודים.

לאותה מדינה שיודעת קשיים כה רבים, אנחנו, בני הדור השני.

הסבים והסבתות עלו ממדינות העולם השונות לאחר דורות רבים בניכר,

הורינו נולדו פה כבני הדור הראשון למדינה ולסיפורי זוועות השואה.

ולאחר קרבות על תקומת המדינה, תקופת צנע, מעברות ומה לא, הולידו אותנו הורינו למדינה שאמנם יודעת קשיים גם היום, אולם היא יציבה, משגשגת ופורחת.

זכינו אנו לשמוע את סיפורי עדותם של דור השואה, ולהכיר טוב יותר את סיפור עמנו.

האם ילדינו שעתידים להיוולד למדינה זו, יטיבו להבין גם הם את סיפורו של העם היהודי?

עתה, משמקל השליחים נמצא בידנו , וקיבלנו אותו מידי בני הדורות הקודמים בבטחה, עלינו לדאוג -להמשיך ולהביא את המדינה להישגים וכמובן, למסור את מקל השליחים כראוי לדור הבא שכן דור השואה לא יהיה כאן לנצח להזכיר ולספר אודות הנוראות שאירעו שם.

לשם כך, אסור לנו לשכוח את אשר עוללו לנו בגולה, אסור לנו לאבד תקווה ואסור לנו לשכוח מהו סוד קיומנו.

כשיצרנו אני וחבריי מסדרון אנושי בתוך תאי הגזים באושוויץ' ושרנו את התקווה בכל גרוננו, בעוד תיירים מכל העולם חוצים אותנו בהשתאות, עברה בי צמרמורת בכל הגוף.

יצאנו משם והרגשנו כולנו תחושת אחדות וכוחות אדירים לעשות את המוטל עלינו.

החלטנו כי ברצוננו להקשיב ולשמוע את סיפורי החיים של הניצולים- הן על מנת שנוכל לספר את סיפור העם לילדינו, הן על מנת להנציח את סיפורי כל אחד ואחת מהניצולים, והן על מנת להשיב לכל קולות הכחשת השואה והאנטישמיות שגואים וצפים שוב גם בתקופה זו.

אני רוצה להודות מקרב לב -

לכל מי שתרם לפרויקט - בין אם מאחורי הקלעים או לפניהם- למיה, לאגודת הסטודנטים בטכניון.

לחוה ניסמוב אשר נרתמה כל כולה לפרויקט, חיה ונשמה אותו,

תודה מיוחדת לבתיה רפפורט, אשר ניהלה איתי את קשר הדורות הזה, באופן מיוחד במינו, וכלפיה אני מרגיש הערכה כמו לקולגה, חברות כמו כלפי חבר טוב, ואהבה כמו לסבתא.

לניצולים, ילדים ויתומים מתקופת השואה, אשר נפתחו וסיפרו את סודותיהם הכמוסים ביותר, אשר לא קל היה להם להציף, ובחרו לנהל קשר אמיץ איתנו, בני הדור הצעיר.

ולבסוף- לחבריי, יוצאי המשלחת אשר בחרו בשלב חיים זה המאופיין בעומס ולחצים, להקדיש את מיטב זמנם למען עמנו- ולמרות קשיים רבים לעשות כמיטב יכולתם- תודה לכל אחד ואחת מכם-  גילי, אתי, אפרת, אפרת, גלעד, אדיר, אור, דני, אייל, מיכל, אליה ומישאל.

מפגש הדורות הזה אינו מובן מאליו, ובכל זאת ולמרות הקשיים, נוצרו קשרים אמיצים ואמיתיים. את הסיפורים , אשר מרביתם הועלו על הכתב , אנו נושאים איתנו לעד ואותם נעביר לדורות הבא.

היום, משאיננו נתונים לחסדי עמים אחרים, ועתידינו טמון בידנו, אני מקווה שאנחנו, בני הדור שעתיד להוביל את המדינה בעוד שנים מספר, נמצא את הכוחות, לשמור על סוד קיומנו מחד ומנגד לעמוד כנגד כל הקמים עלינו.