שיח הדורות בעקבות פרויקט שורדים

"והגדת לבנך" , מלמדת אותנו הגדת פסח. "והגדת לנכדך" מצווה עלינו מצפן גורלנו – מצווה בצו פנימי עמוק, מצווה לספר את הסיפור שלנו – סיפור ילדותנו העשוקה ואת סיפור חייהם של אהובינו ואוהבינו שלא  זכו לשרוד מהתופת- לספר לנכדינו.

ויש גם "והגדת לדורות הבאים" – לאלה שאינם מבני משפחתך הקרובה, אבל הם מבני עמנו והם דורות ההמשך של הסיפורים של כולנו. הסיפור האישי שלפנינו – סיפור היכרותם וידידותם המופלאה והמתמשכת של אפרת עוז-אבירם ושל חיליק, יחיאל גדנקן ז"ל, ניצול שואה וחבר, בשעתו, בעמותת יש , בסניף בחיפה. זהו סיפור הממחיש את האמרה "דור לדור יביע אומר".

אפרת עוז-אבירם, בת שלושים ושלוש היום, נולדה וגדלה בחיפה להורים אוהבים ומטפחים, יוצאי רומניה, ממשפחה שלא חוותה את איימי השואה. אפרת, נערה פתוחה ומתעניינת, רגישה ומודעת לזולת, חשה מחויבות וסקרנות אישית אשר הניעו אותה להצטרף למסע לפולין, במסגרת אגודות הסטודנטים של הטכניון בחיפה, שם למדה אז מתמטיקה, באוניברסיטת חיפה ומכללות נוספות בצפון הארץ. בשובה מהמסע המטלטל והמלכד, המשיכה בקשר עם חבריה למסע המיוחד וגם נענתה בחיוב לפרויקט מיוחד שהוצע לה ולחבריה – לתעד סיפורים אישיים של ניצולי שואה – סיפורים של מי שהיו ילדים בשואה וזכו להגיע לארץ ולבנות כאן חיים – חיי משפחה וחיי עשייה תורמת למדינת ישראל. תיעוד הסיפורים היה שלב ראשון לקראת הכנת חוברות זיכרון אישיות של הניצולים, עבורם ועבור בני משפחתם. את היוזמה ריכזו בתיה רפפורט, יו"ר סניף יש בחיפה, דאז וזיו לוטן, היום עו"ד מוכר בעיר חיפה.

אפרת עוז-אבירם וחיליק גדנקן ז"ל, נפגשו בפגישה אקראית, למטרה משותפת – היא תדובב ותתעד והוא יספר. הפגישה הזו הולידה ידידות וחברות אמיצה שתמשך שנים, כמו שסיפרה לי אפרת, כאשר ראיינתי אותה ערב פסח תשע"ז.

פתחה אפרת – תחילה נפגשנו בביתו. הפגישות הראשונות היו קצרות ובהמשך התארכו. הקרח הפשיר וחיליק נפתח לספר, לראשונה בחייו, את סיפור ילדותו העצובה והקשה אשר הייתה זכורה לו מהיותו בן ארבע. הוא איבד את אביו. התגלגל עם אמו ברחבי ברית המועצות ולבסוף הגיע עם ילדי טהרן לארץ ישראל, שטרם קום המדינה. את אמו ששרדה גם היא פגש בשנים שלאחר המלחמה. לצערו, היחסים אתה, בתוקף נסיבות החיים של שניהם, היו מורכבים. לימים מצא את פרנסתו כנהג אגד, נשא אישה, הקים משפחה וזכה לגדל שני בנים ובת וגם ראה נחת בנכדיו.

אפרת, איך היית מגדירה את הקשר בינך לבין חיליק ז"ל? התפתחה ממש חברות אמת של אמון הדדי ושל רגש וזאת למרות פער הגילים של עשרות שנים בינינו, שהרי כאשר הכרנו הייתי צעירה מילדיו של חיליק שכבר היו בוגרים והורים לילדים והוא – סבא.

איזה אופי נשאה החברות הזו? חיליק השתתף בחתונה שלי וגם ביקר אותי בבית החולים כאשר ילדתי את בתי הבכורה. להפתעתנו ההדדית התברר שגם שם בתו הבכורה וגם השם אשר אישי ואני בחרנו לבתנו הבכורה – זהה : אדווה. לימים, שתי האדוות גם נפגשו, כאשר בתו של חיליק הגיעה לביקור מולדת מארה"ב, שם היא חיה. גם אני השתתפתי בשמחות שלו ושל משפחתו – למשל בחגיגת יום הולדת שמונים שלו.

בידידות בין בני אדם מתפתחת הדדיות, האם הייתה הדדיות בקשר ביניכם? בוודאי. למרות פער הגילים, נהגנו לשוחח בכנות ולשתף זה את זו בנושאים שונים שהעסיקו כול אחד מאותנו. לא אחת הוא פרש לפני בעיה ונועץ בי וכך נהגתי גם אני כלפיו – כמו שנוהגים חברי אמת.

את מזכירה פתיחות, כיצד באה זו לידי ביטוי? חיליק גדל בלי אבא ובשל נסיבות חייו בילדותו גם יחסיו עם אמו היו קשים משהו. חייו שלו עלו על מסלול הקשיים והאתגרים בהיותו בן ארבע סה"כ. רוב חייו הוא שתק את עצמו ואת עברו. בשיחות שלנו הוא נפתח והיה שותף פעיל לתיעוד עברו ולכתיבת החוברת המספרת את חייו.

וכיצד ההיכרות עם חיליק בכלל ועם עברו בפרט השפיעו עליך ? מהקשר עם חיליק ומההיחשפות לילדותו העשוקה ולהתמודדותו, קיבלתי אני פרופורציות להעריך את משמעות החיים – הטוב בו זכיתי אני בחיי שעד אז נתפס בעיניי כמובן מאליו, הרי אינו כך בכלל. לא אחת אני מביטה בבתי הבכורה, בת הארבע ומוצאת עצמי חושבת על חיליק בן הארבע ואלו אתגרים אכזריים זימנו לו מלחמת העולם השנייה בכלל וגורלו הפרטי בפרט ולאלפי ילדים כמוהו, בני דורו, הדור של מי שהיו ילדים בשואה. איך חיים המובנים מאליהם, לכאורה, הופכים לפתע למשהו בלתי נתפס בזוועתו ובאיימיו. כמה חשוב להעריך את מה שיש לנו, לדעת להוקיר ולהתברך.

* משפחת גדנקן בערב פסח התש"ע.

האם חשת שעשייתכם המשותפת והקשר המתמשך שלכם, לאחר סיום העבודה על החוברת, תרם גם לחיליק ? בהחלט. זכור לי, למשל, שבאחד מימי הזיכרון לשואה ולגבורה, לאחר שהחוברת ראתה אור, חיליק ליווה את אחת הנכדות שלו לבית ספרה ושוחח שם עם חבריה על ילדותו בשואה.

לסיכום, אפרת, מה לדעתך המסר אשר לקחת אתך מההיכרות האישית הזאת ומהקשר המיוחד שלכם אשר המשיך לאורך שנים, גם לאחר שחוברת הזיכרון של חיליק גדנקן ז"ל ראתה אור? אני מאמינה שהתעשרתי העשרה אישית. בשעתו, כשהכרתי אותו, הייתי שקועה בעומס הלימודים ובמתח הבחינות בטכניון. הפגישות האלה עם חיליק הביאו לי היכרות עם ממדים אנושיים נוספים של החיים. גם חייבו אותי להתמדה אישית. למדתי באופן בלתי אמצעי את חוויותיו של ילד אחד במלחמת הקיום וההישרדות המאתגרים בתקופת השואה ומכאן נפתחו לי תובנות נוספות, אשר כבר הזכרנו. עם השנים, המחויבויות שלי – כמתרגלת במתמטיקה בטכניון, רעיה צעירה וכיום כבר אימא לשתי פעוטות, אלה הביאו, באופן טבעי, להפחתה בתדירות המפגשים עם חיליק, אולם הקשר נשמר תמיד, עד לימיו האחרונים של חיליק ז"ל אשר הלך לעולמו בסתיו האחרון, בפרוס חגי תשרי.

אני מודה לך אפרת על ששיתפת אותי ואת חברי עמותת יש בהתנסות האישית שלך, בקשר האנושי, האישי והעמוק אשר בנית עם שורד שואה, שהיה ילד בימים השחורים ההם ואשר באמצעותו מימשתם שניכם את הביטוי "דור לדור יביע אומר". את אפרת עוז- אבירם, הפכת לנושאת לפיד הזיכרון לדורות הבאים. יישר כוח על עשייתך הברוכה.

 

אנו מודים לרלי רובינזון שראיינה וכתבה, ערב פסח תשע"ז, חיפה.