קשר הדורות במשפחות ניצולי השואה

הזדקנות ההורים, התבגרות הילדים וגדילת הנכדים גורמים לשינויים בתפקידם של בני המשפחה ובקשרי הגומלין שביניהם. שינויים אלה מקבלים אופי מיוחד במשפחות של ניצולי שואה, מאחר והם מתרחשים בצילה של העברה בין-דורית ארוכת שנים של הטראומה. להשפעות העבר הטראומטי יש מידות וצורות רבות, ויש להיזהר מכל הכללה שהיא לגבי השפעות אלו במשפחות הניצולים. על אף המטען הנפשי הכבד שסחבו עימם, רוב הניצולים הצליחו לתפקד כהורים בצורה טובה, ורוב ילדיהם ונכדיהם התפתחו לאנשים מתפקדים ובריאים. עם זאת בתנאים מסוימים, השפעות העבר הטראומטי בדור הניצולים חלחלו לדורות הבאים. התקשורת התוך-משפחתית על השואה שיקפה את הדינמיקה המורכבת בה ווסתו השפעות הטראומה בתוך משפחות הניצולים.

לרבים מהניצולים היה רצון עז לספר ולהעביר לדורות הבאים את מה שאירע להם, אך הם גם פחדו, שילדיהם ייפגעו מאותם סיפורים נוראים. האווירה החברתית בשנים הראשונות לאחר קום המדינה העצימה את חששם של הניצולים לחשוף את סיפוריהם. החברה הישראלית-צברית המתהווה הדגישה ערכים של עצמאות וכוח, ובלט בה הרצון להתנתק מדימוי היהודי הגלותי והפגיע. על רקע זה, ילדי ניצולים רבים נמנעו מלשאול את הוריהם על עברם ולא פעם אף ניסו להסתיר את הרקע של הוריהם.

במשפחות רבות של ניצולים נוצרה חומה כפולה של קשר שתיקה, שבה, מצד אחד, ההורים מתקשים לספר, והילדים, מצד שני, נמנעים מלשמוע. דרך סינון הדדי זה של תכנים טראומטיים כל צד שמר למעשה על השני ועל עצמו. באופן פרדוקסלי, דווקא סיפור השואה שלא סופר, הועבר בעוצמה גדולה יותר לדור הבא, לעומת הסיפור שסופר, מכיוון שהילדים, שנשארו ללא מידע קונקרטי לגבי חוויות הוריהם, פיתחו דימויים ופנטזיות קשים מנשוא על קורות הוריהם בשואה.

באחד ממחקרי, מצאתי כי דור שני מבוגרים דיווחו על שני סוגים עיקריים של תקשורת על השואה מצד הוריהם. מרביתם של בני הדור השני דיווחו על תקשורת אינפורמטיבית, בה הניצולים היו נכונים לשתף את הילד בקורותיהם בזמן השואה והעבירו את סיפורם בצורה מותאמת וקוהרנטית.

ילדים לבדם/שמואל בק

ילדי ניצולים אלה הראו תפקוד פיזי ונפשי דומה לזה של ילדים בקבוצת ההשוואה (שהוריהם לא נחשפו לשואה באופן ישיר). לצד זה, מיעוט מבני הדור השני דיווחו על תקשורת פולשנית, בה ההורים הזכירו את השואה באופנים עקיפים ומעוררים אשמה. כך למשל, ההורה היה מזכיר את השואה בהתייחס למעשי הילד. כשהילד היה מכעיס אותו הוא היה מלין על כך שהילד מוסיף על ייסורי העבר אליהם נחשף במלחמה. כשהילד היה מביע מצוקה, הוא היה מפחית ממנה וטוען כי הילד אינו יודע מהו סבל אמיתי. עבור ילדים אלה סיפור הטראומה של הוריהם נותר עלום. הם הראו תפקוד פיזי ונפשי ירוד יחסית לקבוצות המחקר האחרות.

עם השנים, חלו תמורות חיוביות בתקשורת בנושא השואה, הן ברמה החברתית והן ברמה התוך-משפחתית. ברמה החברתית, זיכרון השואה תופס ביותר במציאות העכשווית יחסית לשנים עברו. נפלו מחסומים ונשבר הטאבו סביב נושא השואה, העיסוק החברתי והתקשורתי בשואה גבר, ימי זיכרון קבועים צוינו, השואה הוכנסה לתכנית הלימודים הרשמית והונהגו מסעות נוער למחנות ההשמדה בפולין.

במסגרות רשמיות ובין אם במסגרות פחות רשמיות. כך ניתן למצוא ניצולים מספרים את סיפורם במסגרת מפעל ההנצחה של יד ושם, במהלך המסעות לפולין, בבתי ספר ובמפגשים קהילתיים.

מונק – "דמויות"

ברמת המשפחה, עם כניסתם של הניצולים לגיל הזיקנה המופלגת וגדילת הנכדים התחזק הקשר בין הדור הראשון לשלישי. מצד הניצולים, גיל הזיקנה המופלגת מלווה בהיזכרות ובהרהור במאורעות החיים. הדחיפות לארגן את זיכרונות העבר ולשזור אותם לסיפור חיים גוברת בערוב ימיהם. מצד הנכדים, למרות שהם נולדו וגדלו שנים רבות לאחר השואה, ניתן לומר, כי במובנים מסוימים, השואה ממשיכה לתפוס מקום מרכזי בקרב הנכדים. רבים מהנכדים מבינים כי הם מהווים את החוליה המקשרת האחרונה בין הניצולים לדורות הבאים ועל כתפיהם מוטלת המשימה לשאת את ההיסטוריה המשפחתית אל העתיד. פעמים רבות הם גם התקווה האחרונה של סביהם לעבד את עברם הקשה.

במשפחות רבות, ההורים דאגו, שהסבים והנכדים יחלקו חוויות נעימות ולכן וויסתו את מינון הזיכרונות הקשים. כתוצאה מכך, מרבית הנכדים לא חשו במתח שבו גדלו הוריהם והיו פנויים ליצור קשר פתוח יותר עם סביהם. השיחות עם סביהם אפשרו לנכדים להכיר את ההיסטוריה המשפחתית, שפעמים רבות הייתה מעורפלת. כך, נושאים שלא דוברו בעבר נפתחו לשיחה, לפעמים אף בפעם הראשונה מאז הטראומה. בחלק מהמקרים, העניין של הנכדים בעברם של הסבים שבר את חומת השתיקה במשפחה. במקרים אחרים, ניצולים, שנהגו לתקשר באופן פולשני ומציף, מצאו אפשרות לספר את סיפורם לנכדיהם בצורה טעונה פחות, לעבדו מחדש ולדאוג שקולם יישמע גם בדורות הבאים.

עם זאת, במשפחות אחרות התרחשו תהליכים הפוכים. כך, כאשר ההורים השכילו לנווט את ההעברה מהוריהם לילדיהם, אלמנטים שליליים, כמו דאגנות יתר או רגשות אשמה, הועתקו ישירות מהסבים לנכדיהם. בנוסף לכך, כאשר האינטראקציה בין ההורים לסבים הניצולים הייתה סבוכה בקונפליקטים, קרה שהורים דאגו להרחיק את הנכדים מסביהם. עם הזדקנותם וההידרדרות במצבם הבריאותי של סבים ניצולים אלה, התרחבו פערי הדורות בינם לבין הנכדים. היחלשות הקשר בין הסבים לנכדים שללה את המשמעות המיוחדת שיש למפגש שני הדורות הללו והשאירה חלקים טראומטיים לא מעובדים במשפחה. במחקר שערכתי עם מספר עמיתים, הראינו שכאשר בני הדור השני חשו שהוריהם נטו להעמיס עליהם את מצוקתם, קרה דבר דומה באינטראקציה שבין הדור השני והשלישי, כך שגם הדור השלישי תפסו את הוריהם כמציפים. עוד הראינו כי כאשר דינמיקה מסוג זו התקיימה, דור הנכדים התקשה לווסת את נושא טראומת השואה וחווה אותה דרך מחשבות וחלומות פולשניים ומעוררי מצוקה.

לסיכום, נראה, אפוא, כי במרבית המקרים הקשר הבין-דורי עזר לניצולים ולבני משפחותיהם לעבד את זיכרון השואה ואף לשאוב ממנו כוחות ולעצב זהות ייחודית. עם זאת, בחלק מהמקרים מוקדי פגיעוּת ייחודיים ממשיכים לשקף את החלקים הטראומטיים, שהמשפחה לא הצליחה לעבד בשני הדורות המבוגרים יותר.