סיפור הטבעת – רבקה פז

בארון הבגדים שבחדר השינה של הורי הייתה מגירה ובה שרשראות החרוזים הצבעוניות של אמא שלי שאהבה להתקשט בהן. בין החרוזים הייתה מונחת טבעת אפורה עשויה אלומיניום ובמרכזה לב אדום מפלסטיק שמעליו חקוק מספר, ומתחתיו מספר אחר. הטבעת תמיד סקרנה אותי. כשאלתי את אמא מאיפה הטבעת, היא ענתה שקיבלה אותה מחבר בשם לייב ושאינה יודעת מה עלה בגורלו. מאד אהבתי להסתכל על הטבעת אבל לא העזתי לענוד אותה. הרגשתי שהיא לא שייכת לי אלא לזמן ומקום אחרים.\אני מקדישה את סיפור הטבעת לאמא שלי מרישה- מרים וללייב-לייבק שהיה חברה ושימש לה משענת בימים קשים מאד.

בגיל עשרים הגיעה אמא שלי לאושוויץ, עצובה, עייפה, רעבה ומותשת מכל התלאות שעברה, אך נאחזת בזכרונות מהחיים היפים שהיו לה לפני המלחמה, האושר והאהבה הרבה להם זכתה כילדה.

אמא תיארה את אושוויץ כמחנה אפור עם צריפים ארוכים, משרפות הפולטות את עשן הנרצחים וריח נוראי שרר באוויר.

במהלך המלחמה טרם הגעתה לאושוויץ, וכאשר מצאה את עצמה נודדת בין כפרים, פגשה אימי בבחור בשם לייב-לייבק. כאשר פגשה אותו שוב באושוויץ, שמחה מאד.

ליב שהתאהב באימי עזר לה והעביר אליה חפצים שונים אשר סייעו לאמא לשרוד. באחד הימים, אף הביא לה לאות אהבה, טבעת אלומיניום שאותה גילף מכפית ומזלג. זו הטבעת שהכרתי כל חיי.

אמא הייתה באושוויץ-בירקנאו עד דצמבר 1944. במשך כל התקופה אמא המשיכה לקוות שהמלחמה תגיע לקיצה והיא תשרוד. אמא שלי הייתה אוהבת חיים ואוהבת אדם.

אמא יצאה לצעדת המוות עם אסירים נוספים בתנאים של קור, רעב, בוץ, כשהגרמנים שומרים עליהם ויורים באלה שהתקשו ללכת. בסופו של דבר, הגיעה אימי למאוטהאוזן למחנה הגברים היות ולפי לבושה ושערה המגולח לא היה נראה כי היא אשה.

המאוטהאוזן פגשה אימי שוב את לייב וגמלה לו בסריגת מחממי אוזניים ובלחם עם מרגרינה.

אחרי השחרור הגיעו אמא ולייב לאיטליה למחנה ניצולים בשם נונטולה, לייב הציע לאימי להנשא לו. אך היא סירבה כי חשה שאינה בשלה עדיין לנישואין. לייב הפגוע אמר "יותר לא תראי אותי, ואם תרצי תחפשי אותי". וכך היה.

בשנת 2005 החלטנו אני ורמי אחי, למסור את הטבעת ל"יד ושם".

אבל בזה לא תם הסיפור, לפני כשלוש שנים הודיע לי רמי כי ישנה עוד טבעת, הוא מצא טבעת תאומה.

רמי, שרצה מאד לדעת מה עלה בגורלו של לייב, לר ויתר ולפני שלוש שנים נכנס לאתר של מוזיאון השואה בוושינגטון, הקליד את המספר שהיה חרוט על הטבעת, ולהפתעתו קיבל מסמך כתוב עם תמונה של טבעת זהה לטבעת שנמצאה ביד ושם. כך לראשונה התברר שיש שתי טבעות. הבנו שיש טבעת בוושינגטון זהה לטבעת של "יד ושם" ועליה מופיעות האותיות  LM מרים ולייב.

לאחר חיפוש גילה רמי, כי הטבעת הזהה נתרמה ע"י יהודי אמריקאי בשם נתן גולדשטיין שמצא אותה בעיזבון של אביו סול גולדשטיין. נתן סיפר כי הטבעת ניתנה לאביו במחנה אורייננבורג בגרמניה ע"י בחור אלמוני.

האם זה היה לייב? לעולם לא נדע.

אנו משערים כי הניצולים נהגו להמר שם והטבעת ניתנה תמורת כסף ואולי כאמצעי תשלום.

סול שמר על הטבעת כי הבין שטבעת עליה חרוטות שתי אותיות מחביאה ובוודאי סיפור של שני אנשים. את העובדה שהטבעת הייתה ברת משמעות הבין גם נתן.

שבעים שנה שתי טבעות וסיפור הישרדות מלא אנושיות וחידות.