ENGLISH

צור קשר
עמוד הבית  
עמוד פתיחה
דבר היו"ר
דעו זכויותיכם!
הודעות לחבר
פעילות העמותה
פעילות סניפים
מכתבים מחברים
התקנון
ספורי עדות
מאמרים ומחקרים
ראיון עם קולט אביטל
מכתבים מאישי ציבור
מכתבים מחברים




שערוריה בבית משפט השלום בתל אביב


לכבוד,
שרת המשפטים
הגב' ציפי לבני
ירושלים

שלום גברתי הנכבדה,

צר לי להטרידך בימים טרופים אלו אולם האירוע של ה-30 לנובמבר בבית משפט השלום בתל אביב איננו נותן לי מנוח ואינני יכולה לעבור לסדר היום, ולהלן הספור.

שערוריה בבית משפט השלום בתל אביב

שבעים ניצולי שואה הוזמנו לדיון עתירה שהוגשה נגד משרד האוצר על הכרת מחלת האוסטרופורוזיס כמחלה אשר מקורה תזונה לקויה בתקופת הילדות.
שבעים איש רובם מעל גיל 70 חלקם נכים, צולעים, וכו' הצטופפו בחדר שבו היו כ 35 מקומות ישיבה, מי שתפס מקום ישיבה, כל השאר נאלצו לעמוד במשך כל שעות הדיון מתשע עד שתים עשרה, רק אז התברר לשני שליש מהנוכחים שענינם כלל לא יגיע לדיון באותו יום, וחזרו הביתה במפח נפש ובידים ריקות, מבלי שמישהו יקח אחריות ויתנצל על הטרדת צבור זה שבע קשיי החיים.
ידועה מדיניות משרד האוצר בבזוי והתיחסות הזלזול כלפינו, אבל זלזול בצורה כזאת מבית המשפט אינני יכולה להבין, ולעבור לסדר היום.
לעצם הדיון בבית המשפט, אחרי הרצאה מלומדה מצד ד"ר פינמן שטען בשם מרשתו, הגיע תורו של ד"ר הלפרין המלאך המושיע של התובעים, אחרי הסבר מעמיק ומקיף על מחלת האוסרופורוזיס, עמד על רגליו האחוריות על כל מקרה ומקרה שיכירו בנכות שהוא המליץ בעקבות הבדיקה הרפואית של העותרים.

לא נותר לי אלא לברך את ד"ר הלפרין ביישר כח, אריכות ימים ובריאות טובה.

אני הייתי אחד הקרבנות באותו יום אומלל בבית המשפט, מעולם לא הרגשתי מושפלת ומבוזה (להוציא את הז'נדרמים של אז) כפי שהרגשתי באותו בוקר בבית המשפט הישראלי שלי.
אני מקווה שתמצאי את הדרך לבדוק את הנושא, ובעקר שלא יחזור על עצמו.

בשמי, בשם השפוטים שהיו בבית המשפט, וכדוברת "העמותה "יש" ילדים נצולי שואה המונה אלפי חברים.

בברכה,
דבורה וינשטיין, הרצליה 30.11.05

חזרה למעלה




מכתב לנכדה


שלום נכדתי האהובה שחר,

אמך ספרה לי שנהוג לכתוב מכתב לילדים שיוצאים למחנות בפולין, ואמרה שגם אני

יכולה לעשות כן, אי לכך, כאחת ששרדה את הגיהינום מאושרת אני שלמרות התכנון

למחוק אותנו מעל פני האדמה, זכיתי להקים משפחה מפוארת, ואת שחר נכדתי היקרה

עומדת היום במקום בו נכחד החלק הארי של עמנו, בו הרשע הגיע לתהומות שהדמיון לא

יכול להעלות, אני מבקשת לזכור ולהזכיר גם את בני משפחתי כל הדודים, והדודות שלא

זכו להכיר אותך המפוזרים ביערות אוקראינה בקברי אחים ללא "יד ושם",

אנא הדליקי נר לזכרם.

מן המקום בו את וחברייך עומדים עם דגל ישראל ברום עליכם להבין, ולדעת ולהפנים

שמדינת ישראל הוא המקום היחיד בעולם בו לא יקרא לכם מישהו לעולם "יהודי מלוכלך"

ותמיד תוכלו ללכת בראש מורם, זקופים, וגאים להיות יהודים/ישראלים.

מחבקת אותך בחום ב"קור" התרתי משמע.

להלן שמות בני משפחתי שאת שמותיהם אני זוכרת:

אחותי ריבה רוזנברג בת שבע
אחי בנימין בן שנתיים
אחי מרדכי בן חצי שנה
סבי ישראל שניידר
סבתי מלכה שניידר
אחייניות פייגה שניידר בת 16
חנצה שניידר בת 18
סבתא שפרה רוזנברג
ועוד רבים נוספים שאת שמותיהם אני לא זוכרת - כולם קבורים בקברות אחים ביערות אוקראינה.

אוהבת ומחבקת,
סבתא
29.3.05

חזרה למעלה



מכתב לסבתא


סבתא יקרה,

אני כותבת לך את המכתב הזה ביום ראשון ה-17 באפריל 2005 .
היום האחרון במסעי המרגש והמרתק בפולין. בקרתי היום באושוויץ, שום תמונה, סיפור או סרט לא ממחישים בעיני את הזוועה כמו הדבר האמיתי. רק השבוע כשטיילתי ברחובותיה של פולין והייתי עדה לדברים שנשארו מאותה תקופה נוראית, רק אז הבנתי את חשיבותו של מסע זה. למען האמת, לפני המסע ספורי הזוועות על השואה נראו לי כדבר רחוק מאד ממני.
עכשו אני מבינה את המשמעות של העובדה שיש לנו מדינה עצמאית וחזקה. מדינה שבה אני חיה מבלי לחשוש לרגע, בניגוד לאותם יהודים אומללים באירופה של אותה תקופה שסבלו ופשעם היחיד היה העובדה שהשתייכו ללאום מסוים. במהלך היום נכנסנו אל בית הזכרון היהודי שם הדלקתי נר זכרון לזכר משפחתך שנספתה בשואה.
אחר כך כשהסתיים המסע במחנה ההשמדה, הגיעה מיכל ראש המשלחת והניחה בידי את החבילה שנשלחה על ידך. אין מילים בפי לתאר את ההתרגשות שעברה בי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את מכתבך פרצתי בבכי בלתי נשלט. אני חושבת שרק אז הבנתי באמת, סבתא שלי, אדם שהוא כל כך קרוב לי סבל מאותם פושעים איומים. כל מילה שנכתבה היתה להנציח דווקא במקום בו הייתי הכי לבד מישהו בא והזכיר לי מאיפה באתי והיכן נמצאים האנשים החשובים ביותר.
את מכתבך אגב העברתי בין כל יושבי האוטובוס שגם לא התאפקו והזילו דמעות.
רציתי לספר לך על הגאוה הרבה שחשתי בכך שאני נכדה לאשה חזקה כל כך, פייטרית אמיתית, ששום מכשול לא עצר בה מלהשיג את המטרה הנעלה ביותר – החיים.
אני מאמינה שהמסע הזה שינה חלק חשוב בי והתבגרתי המון בזכותו.
אני מבטיחה יום אחד לחזור לכאן שוב עם ילדיי כדי לספר את סיפורם של אלו שכבר לא יהיו כאן כדי לספר.
עכשו אני מבינה את המשפט שנכתב בגדול בכניסה לאושוויץ
"אלו ששוכחים את עברם, עתידים לחזור עליו"...
וכאן אני נשבעת
לעולם לא לשכוח

אוהבת

שחר

חזרה למעלה



נאומו של יוסי לוי, גזבר עמותת י"ש,
בכנס השנתי של ילדים ניצולי שואה
אוגוסט 2003, וושינגטון


אחי ואחיותיי היקרים,

לאחר ששמעתי את נאומו של אברהם וצפיתי במצגת, נדמה לי שלא נשאר יותר דבר לאמר.

אני נולדתי בקרואטיה ב - 18 בפברואר 1944, כך שהייתי בעצם רך בימים בעת שתמה המלחמה. עם זאת, סיפורים ששמעתי בבית הורי בילדותי ונערותי הפכו אותי לילד ניצול שואה.

לחמתי עבור ישראל בשש מלחמות שונות, החל במלחמת ששת הימים ב - 1967 וכלה במלחמת המפרץ ב - 1991. סיימתי את חובתי לצה"ל והשתחררתי בדרגת סגן אלוף. קיוויתי שמשך השרות שלי בצה"ל יספיק על מנת לשחרר מעול השירות את ילדי ואף את נכדיי, אך למרבה הצער בני - אביעד - משרת עד היום במסגרת הצבאית ונלחם ברצועת עזה.

ברצוני לאמר לכולכם שכל פעולותיי במסגרת עמותת יש וקרן הסיוע לילדי השואה נעשת במצווה, על מנת לשמש פה לכל אלה שאינם מסוגלים לדרוש ולהילחם למען עצמם. אנא, עזרו לי בעשיית מצווה זו. כל מי שמעוניין להצטרף לעשייה יתקבל בברכה.

אני מודה לכם על תשומת הלב.

חזרה למעלה

דבריו של יוסי לוי, גזבר עמותת י"ש,
בסדנא בכנס השנתי של ילדים ניצולי שואה
אוגוסט 2003, וושינגטון


במשך הכנס השנתי העולמי לילדים ניצולי שואה שנערך בוושינגטון בין התאריכים 26-28 לאוגוסט 2003 , נערכו סדנאות לפי התפלגות לנושאים ואירועים שונים.

אני השתתפתי בסדנא שנושאה היה: המשתתפים לראשונה בכנס ילדים ניצולי שואה.

לכל אחד מהמשתתפים ניתנה זכות הדיבור ולהלן דברי בסדנה זו:

אני נולדתי בפברואר 1944. כך שהייתי תינוק בן שנה ושלושה חודשים כאשר הסתיימה המלחמה.

בבית הורי, ניצולי שואה, ספגתי וחוויתי את כל הסיפורים שלהם מהתקופה הנוראה ההיא ולכן אני מתלבט ואיני יודע האם אני ניצול שואה או דור שני לניצולי שואה. עד היום לא הצלחתי לקבל תשובה לשאלה זו מאחרים. וחשוב יותר - לא הצלחתי אני לתת מענה החלטי ללבטיי אלו.

החוויות שעברתי בבית הורי, ולשאלות רבות לא הצלחתי לקבל תשובה . להלן דוגמא אחת מני רבות:

כאשר הגעתי לגיל 7-8 ולרוב חברי היו אחים ואחיות, לי לא היו. כיצד יכלה אמי להסביר לי - ילד בן 7-8 - כי כתוצאה מלידתי בתנאים תת אנושיים בחורף נוראי של חודש פברואר, כאשר השלג נישא לגובה של 1.5 מטר, אינה יכולה ללדת ילדים נוספים.

הזמן חלף ואני כבר למעלה מגיל 30. הקמתי משפחה משלי וילדתי ליאת בת 7-8 שואלת אותי: "אבא, למה לכל הילדים בני גילי יש דודים ודודות שמביאים להם מתנות ולי אין?" כיצד אוכל לתת לה תשובה לשאלה אותה אני שאלתי את אימי?

הלכתי לאימי וספרתי לה את השאלה ששאלה אותי ביתי. לאחר התלבטויות רבות ומאמצים נפשיים אמרה לי אימי: "הבא אלי את ליאת ואני אסביר לה". ואכן כך היה...

לקחתי את ביתי בת ה 7-8 לאימי ששמשה לה שמרטפית ובמהלך אחר צהרים שלם ספרה לה חלקים מזעריים ממה שקרה לה בתקופת השואה. מאז, בכל ביקור אצל אימי, ביקשה ביתי "סבתא ספרי לי על השואה ועל אבא כשהיה קטן".

כך זה נמשך שנים. עד שביתי הגיעה לגיל 12 (בת מצווה) והחלטנו שנחגוג לה את האירוע בנסיעה לדיסני-לנד. כל זאת בתנאי אחד - לפני זה נעבור בגרמניה ונבקר בכפר האולימפי במינכן שבו נרצחו בשנת 1972 ספורטאים הישראלים שהשתתפו באולימפיאדה ובמחנה דכאו הסמוך למינכן. ואכן כך היה...

בבואנו לאתר דכאו כתבנו במשותף בספר האורחים המוצג בכניסה: "למרות הכל עם ישראל חי לנצח". ולאחר מכן המשכנו את דרכינו לדיסני-לנד.

לידיעתכם בישראל נהוג כי כל שנה בסביבות יום השואה ילדי בתי הספר בגילאי 15-16 נוסעים לפולין ועושים את "מצעד החיים" עם דגלי ישראל מונפים בגאווה. כמובן שביתי הייתה בין המתנדבות הראשונות לנסיעה זו.

בשובה משם, הפסיקה את שאילותיה על השואה.

בני בן ה-21 ששמו אביעד, משרת עתה ביחידה קרבית הנלחמת מידי יום ביומו ברצועת עזה. רציתי שיבוא איתי לכנס זה וכך גם היה רצונו - לא לשם טיול וקניות בוושינגטון. אלא כדי להיות עמי בכנס עצמו. לאחר שהצלחנו לקבל את כל האישורים מכל הגורמים בארץ, נאמר לנו בשגרירות ארה"ב בת"א כי הוא יוכל לקבל ויזה רק בחודש אוקטובר - "אתרוגים אחר סוכות" - וכך כמובן לצערינו המשותף הוא לא הצטרף אלי לנסיעתי זו.

עכשיו אנו מתלבטים האם אני דור שואה וילדי הם דור שני או שאני דור שני וילדי דור שלישי. אך למרות כל ההתלבטויות אני שמח בדבר אחד: ילדי מתעניינים בשואה ובטוחני שימשיכו להעביר את המורשת גם לילדיהם.

לסיום דברי אני חוזר על שכתבנו במחנה ההשמדה דכאו:

"עם ישראל חי לנצח"

שנה טובה ומאושרת לכולכם

לאחר דברים אלה, כל הנוכחים (כ-50) קמו והריעו לי ממושכות. אני מרגיש כי מילאתי את חובתי, אך ההתלבטויות לא פסקו.

כתב :
יוסי לוי, גזבר עמותת י"ש
ים קרית


חזרה למעלה

למה שתקנו


למה שתקנו במשך חמישים שנה, למה לא דברנו, למה לא ספרנו למה לא זעקנו למה שתקנו?

למה שתקתי במשך כל חיי שבלילות ספרתי את מתי המפוזרים ביערות אוקראינה?

למה לא ספרתי איך אחי בן השנתיים מלאך כחול עיניים מת בזרועותי מרעב ומקור, למה לא ספרתי איך סבי האהוב שגידל אותי מאז נולדתי, נפרד ממני לילה אחד והעביר אותי לידי סבתי כאשר כל מבוקשו היה חתיכת לחם, רעב היה ומת, בבוקר הוא הוצא לעגלת המתים.

למה שתקתי כאשר כל לילה אני מחזיקה את אחותי המתה ששכבתי אתה שלושה ימים ושלושה לילות תחת סמיכה שלא יגלו שהיא נפטרה ויוציאו אותה לעגלת המתים, למה שתקתי?

למה שתקתי ולא סיפרתי שחיזרתי על הפתחים לבקש חתיכת ממליגה או תפוח אדמה?

למה לא סיפרתי איך כלב זאב טרף אותי באחד הפתחים שאליהם הגעתי?

למה לא סיפרתי שיצאנו משפחה של שבט וחזרנו רק אמי ואנוכי? למה לא דברתי למה?

התשובה טמונה במשפט אחד קצר מאד,מהרגע שעלינו ארצה רצינו להיות "כמו כולם- צברים" לא לספר, לא להתלונן - לשתוק, החלפנו את שמותינו, את מנהגינו,דברנו עברית, ושכחנו את שפת אמנו, לבשנו חאקי, חולצות רקומות, שרנו את שיריהם, רקדנו את ריקודיהם הכל בכדי להיבלע ביניהם, להיות כמו כולם, הכל כלפי חוץ, אבל בפנים......

עכשיו חברים הגיע הזמן לדבר, לספר, לכתוב, להקליט, אנחנו האחרונים שיכולים לספר את הספור שהיינו שם, עוד זמן מה לא יהיו יותר מספרים, ספרו לילדים, ספרו לנכדים, ספרו לכל מי שלא היה שם, למען ידעו ויזכרו.

כך קרה שהממשלה ניצלה את חולשתנו זאת ונישלה אותנו מזכויותינו, הפיצויים שנתקבלו מגרמניה הולאמו ולנו זרקו את הפרורים, לכן היום חיים במדינה עשרות אלפי ניצולי שואה מתחת לקו העוני.

למה לקח לנו חמישים שנה להתאחד ולזעוק, אני קוראת לכל אחינו ילדי השואה קומו והצטרפו אלינו ותנו לנו את הכוח לזעוק את זעקת הצדק. קומו בהמוניכם שורות שורות, ככל ששורותינו תתארכנה כוחנו יגדל ואולי עוד נספיק לעזור לעשרות אלפים של קשישים ניצולים שחיים מתחת לקו העוני.

הצטרפו אלינו ותנו לנו את הכוח לדרוש את הפיצוי על ילדות עשוקה, ללא אוכל, ללא לבוש, ללא חום, תמיד רעבים ותמיד חיים בפחד מהמחר פן לא נשרוד. המלחמה המתמדת על הישרדות היא שהצילה אותנו - שארית הפליטה.

אנא צרו קשר והצטרפו אלינו ויחד נזעק את זעקת הצדק.

דבורה וינשטיין
הרצליה

חזרה למעלה




מונולוג עם קירות


שורות אלה, דלהלן, מוקדשות לעמיתיי, ניצולי השואה, שהופיעו או חושבים להופיע בפני וועדות רפואיות מטעם משרד האוצר, המחלקה לשיקום נכים.


קירות עבים, אטומים ונכבדים,

אני יודע שאינכם שומעים,

בכל זאת, אומר לכם כמה מילים,

אפילו שהנכם חרשים גמורים,

אני כאן, לפניכם, שבע פעמים,

תמיד התלוננתי על אותם דברים,

אך הקירות משותקים ומנוכרים,

ואני, שנתי טרופה מלווה סיוטים,

מתח וחרדה מאירועים לא צפויים,

מצבי רוח עולים ויורדים,

מה עוד אומר רבותי ה"מלומדים",

חבל שהנכם אטומים ואדישים.


שמעון טל
רח' הבנים 21
רחובות
08-9457403


חזרה למעלה



הדים מכנס "ילדים ניצולי שואה" בוורשה


יצאתי לכנס עם עוד שלושה חברי עמותת "י"ש" וזאת, בעקבות שני ספרים שמאד ריגשו אותי. ספר אחד, מספר על גורלם של ילדים יהודיים שנמסרו למנזרים והוא נכתב ע"י היסטוריונית פולניה בשם אוה קורק. הספר השני עוסק בהוצאתם של ילדים יהודיים מבתי פולנים עם סיום המלחמה. ספר זה הוא עבודת הדוקטורט של ישראלית בשם אמונה נחמני-גפני. עד לקריאתם של שני ספרים אלה, לא היה לי שמץ של מושג על קיומם של "ילדים ניצולי שואה" החיים בפולין.

הכנס שאורגן ע"י "ארגון ילדים ניצולי שואה בפולין" התקיים בתחילת יוני 2003, במרכז כנסים טובל בירוק ליד וורשה ונמשך שלושה ימים רצופים בתנאי פנימייה. מסתבר שזה להם כבר הכנס השלישי. בכנס השתתפו כ-180 איש - "ילדים" ניצולי שואה החיים בפולין ומהווים קבוצה מאד ייחודית בנוף האוכלוסיה הפולנית.

הם הגיעו לכנס מכל רחבי פולין. הם הגיעו מערים ,מעיירות ומכפרים ומשכבות אוכלוסיה שונות ומגוונות, כשהנושא המאחד אותם הוא יהדותם. היו ביניהם אנשי קריירה ואקדמיה, חלקם אמידים שבאו במכוניות פרטיות, אך גם דלפונים שעבורם ההוצאה של כרטיס רכבת היא מעמסה כספית. הם באו כולם על מנת להיות ביחד, לדבר על בעיות הזהות שלהם, לתמוך ולחזק זה את זה, וגם להביע בדרך זו הזדהות עם יהדותם. הדבר לגמרי לא פשוט להם כפי שזה אולי נשמע לנו. עד כמה הם יהודים ועד כמה פולנים? יש ביניהם כאלה שעדיין חיים "בארון" וחוששים לגלות את זהותם היהודית.

בכנס נישאו הרצאות, הועברו סדנאות עם פסיכולוגים באותם נושאים שמטרידים אותם, הוצגו סרטים, היו ארוחות ערב חגיגיות ואף קומזיץ ליד מדורה. ליד הקומזיץ שרו שירים חסידיים בפולנית וביידיש, כמה שירים בעברית, ואפילו רקדו קצת הורה. אולם המעניין והמרגש ביותר - היו הסיפורים האישיים. היו בין משתתפי הכנס לא מעטים, שדבר היותם יהודים נודע להם רק לאחר שבגרו, גמרו לימודים, רכשו מקצוע וכבר הקימו משפחות משל עצמם. עד אז גדלו בבתי הוריהם הפולנים המאמצים, כילדים נוצרים לכל דבר. יש ששפר מזלם וגדלו בבית חם ואמיד, ויש מי שנמסר בזמנו לאנשים עניים או פרימיטיביים, עניין של מזל. היו גם אחרים שזכרו את יהדותם, אך היות ונמסרו למשפחות נוצריות בהיותם מאד קטנים, לא היו מספיק בוגרים להחליט על חזרה ליהדותם, וכך נחרץ גורלם בידי אחרים. כל אחד מהמשתתפים היה סיפור מרתק כשלעצמו, אך לא זה המקום לספר את כולם. להדגמת בעיות הזהות שלהם, אספר רק סיפור אחד והוא הסיפור של אווה.

אווה היא היום כבת ששים ושתיים, רופאת שיניים באחת מערי פולין ובנוסף יש לה גם מספר על היד. מסתבר, שבהיותה כבת שנתיים-שלוש שוחררה ע"י הרוסים מבלוק הילדים במחנה הצוענים באושוויץ-בירקנאו. (היות וגם אני הייתי בבלוק זה, רק מבוגרת יותר ולכן גם זוכרת, יכולתי לספר לה על מה שהתרחש שם). אחד הנערים הפולנים שחי בסביבה, הביא אותה לבית הוריו והם גידלו אותה כבתם לכל דבר. אך היה המספר על היד והרצון לדעת מי היא בעצם.

בשלב מסוים היא חקרה בארכיונים של אושוויץ (הגרמנים היו מאד מסודרים והקפידו לרשום ליד כל מי שהגיע למחנה, את השם ולידו את המספר שקועקע על הזרוע) ולפי הרישומים נודע לה שהיא הגיעה בטרנספורט מהונגריה ביום 20.5.44 , ושמה אווה שטולץ. ליד שמה נרשם שם נוסף בשם שטולץ, אולי אחיה אולי קרוב משפחה אחר. יותר מזה אווה לא יודעת כלום. בקשתה ממני היתה, שאולי בארץ, תהיה לי נגישות טובה יותר לברר משהו אודות משפחתה וקורותיה. כאלה ואחרים היו הסיפורים ש"הסתובבו" בכנס.

המשתתפים הישראלים עוררו סקרנות, אהדה ואולי גם לא מעט קנאה. קנאה במובן זה, שלפחות בנושא הזהות בעיותנו פתורות, ואיננו שואלים את עצמנו מי אנחנו ולמי נתונה הנאמנות שלנו. על אף כל הקשיים והמציאות המורכבת שאנו חיים בה - אנו ישראלים וכמובן יהודים.

תחושותי ומסקנותי מהכנס הן, כי ישראל חשובה לקהילה מיוחדת זו של "ילדים ניצולי שואה" החיה בפולין -לחלקם יש קרובי משפחה או חברים בישראל- ושמירת הקשר אתם היא חשובה גם לנו וגם להם.

כתבה :
טובה פגי
חיפה


חזרה למעלה


סניפים
הצטרפו אלינו
קישורים
חיפוש
מפת האתר

עמוד פתיחה |  דבר היו"ר |  דעו זכויותיכם |  התקנון |  הודעות לחבר |  מכתבים מחברים
מאמרים ומחקרים |  ראיון עם קולט אביטל |  מכתבים מאישי ציבור
סניפים |  הצטרף אלינו |  קישורים |  חיפוש |  צור קשר |  מפת האתר
עמוד הבית