זכויות ניצולי השואה – חקיקה ויישומה

מאמר מאת ח"כ (לשעבר) קולט אביטל

אחד הפרדוקסים הגדולים של ימינו טמון בעובדה שמדינת ישראל המונעת כולה מזכר השואה, לא הקדישה לניצולי השואה את הטיפול והיחס לו הם היו ראויים.
לא אחת נשאלתי מדוע לדעתי, זה קרה.
יכולתי לפתור זאת בקלות ולומר: אטימות. רשעות .חוסר רגישות. הזנחה פושעת. התעלמות.
אינני בטוחה שהיום אני מבינה את המצב לאשורו.

 

יכול להיות שבשנותיה הראשונות בחרה ההנהגה לטפל בשאלות הקיומיות של המדינה, ובצורך העליון להבטיח את קיומנו הקולקטיבי. יכול להיות שחלק גדול מניצולי השואה שהגיעו ארצה בחרו גם הם להשתקם, לבנות חיים חדשים, הקימו משפחות חדשות וניסו למחוק כל זכר מחייהם הקודמים. גם זה קרה.

יכול להיות שבאמת רוב רובם של הניצולים מצאו דרך לעבוד, לתרום, להיות מועילים לחברה ולדאוג לעצמם. איש באותם ימים לא הם, ולא ההנהגה,לא רצו כי נחשוב עליהם כעל מסכנים או כעל נזקקים.
לשאלות מורכבות כגון אלה יוכלו היסטוריונים להשיב בפרספקטיבה היסטורית.

אבל, בכל זאת, בעבור שנים לא רבות, הגיעו ארצה ניצולים נוספים, הם ביקשו את זכויותיהם, וממשלות ישראל בחרו להשיב את פניהם ריקם.

הגיעו לעתים אנשים ששהו באותם המחנות עם ניצולים אחרים שאיתרע מזלם והם הקדימו להגיע ארצה.

בבואם לבקש את זכויותיהם נענו הניצולים, עולים חדשים, בשלילה וזאת בגין אותו חוק של נרדפי הנאצים שנחקק ב – 1957 שקבע כי יקבלו פיצויים רק אלו שהגיעו ארצה עד 1953.

מצוקתם של אלה לבטח הייתה ידועה, אך שרי אוצר לדורותיהם בחרו להתעלם מהם, בטענות מטענות שונות. הנפוצות ביניהן: לא אנחנו אחראים. לא אנחנו אשמים. וחוץ מזה, כבר שילמנו לניצולי השואה מעל ומעבר למה שקיבלנו מממשלת גרמניה,עבורם.
בעצם מדינת ישראל התנערה מאחריותה כמדינתו של העם היהודי כאשר קבעה כי היא תטפל רק בחלק מהציבור שהגיע ארצה (את ילידי גרמניה השארנו לטיפול ממשלת גרמניה) ואילו הניצולים האחרים יטופלו בידי ועידת התביעות.

כך קרה שנוצרו עיוותים: בין אלה שהקדימו להגיע ארצה לבין אלו שלא באשמתם איחרו לבוא, בין אזרחי ישראל ילידי גרמניה (שקיבלו יותר במישרין מממשלת גרמניה), לבין אזרחי ישראל ילידי פולין, בין אזרחי פולין שקיבלו משהו, לבין אזרחי רומניה בולגריה וטוניס, שלגביהם נקבע כי הם לא זכאים.
במרוצת השנים נעשו מאמצים רבים לתקן את החוק, כדי לאפשר גם לאחרים להיכלל בו אך לשווא. כל המאמצים נכשלו.

משרדי האוצר והמשפטים טענו כי החוק מתבסס על ההסכם שנחתם בזמנו עם גרמניה, ולכן לא ניתן לשנותו. עם זאת איש לא היה מוכן לשקול מו"מ לשינוי או הרחבת ההסכם עם גרמניה, או לחלופין – הענקת רנטות לנזקקים גם ללא שינוי בחוק.

נשאלת השאלה: אם ממשלת ישראל אינה מקבלת עוד כספים מממשלת גרמניה עבור הניצולים, מדוע עליה לפצות ניצולים במסגרת אותו הסכם ולפי הכללים שנקבעו אז?
זהו הרקע שקדם עוד לפני כניסתי לכנסת ולהתגייסותי לטפל בנושא.
למען האמת, שום דבר ברקע המקצועי שלי לא הכין אותי לכך.

הורי ואני שרדנו את השואה ברומניה, אך כיון שלא שהיתי בשום מחנה השמדה, לא חשבתי על עצמי כניצולת שואה.

עליתי ארצה כילדה, ואני אסירת תודה להזדמנות שניתנה לי לגדול כאדם חופשי, במדינה חופשית ויהודית.

הורי מעולם לא רצו ולא ביקשו מאומה מהאוצר, גם אם היו יכולים לעמוד בקריטריונים שנקבעו בחוק.
גם אני, כבני דורי האחרים, הבנתי את גודל האסון שפקד את עמנו רק מאוחר יותר, אחרי משפט אייכמן.

במרוצת השנים סייעתי למי שהנציח את זכר השואה בסרטים או בספרים. עת כהונתי כקונסול כללי בניו-יורק, הענקתי מטעם "יד ושם" מדליות לחסידי אומות העולם; ונטלתי חלק צנוע, מאחורי הקלעים, במאבק עם הבנקים השוויצרי . זאת ולא יותר.
עד לאותה שבת, שבועות ספורים לאחר כניסתי לכנסת,בדצמבר 1999, כאשר קראתי ב"מעריב" תחקיר על יורשיהם של יהודים שנספו בשואה אשר תבעו את רכושם בישראל, וגם הם נתקלו בהתעלמות, הכחשות ובסירובים.

קראתי שוב ושוב והתקשיתי להאמין. הייתכן שמה שאנחנו דרשנו מהשוויצרים, אנו בעצמנו איננו מקיימים?
לאחר התייעצות עם אחד מחבריי לסיעה, ח"כ אופיר פינס, הבנתי כי עומד לרשותי כלי אחד בלבד לבדיקת אמיתות הסיפור: ועדת חקירה פרלמנטרית.

וכך קרה שבפברואר 2000, חרף התנגדויות של שרים בממשלה, הקמנו בכנסת את ועדת החקירה לאיתור והשבת נכסי ניספי השואה.
זאת לא הייתה מלאכה קלה, שכן ללא שיתוף פעולה מצד הבנקים, האפוטרופוס הכללי, ומוסדות לאומיים כגון הקרן הקיימת, הסוכנות היהודית , קרן היסוד ואחרים, לא היינו יכולים לצאת לדרך.
ועדת חקירה פרלמנטרית יכולה להנות מיוקרה ציבורית מסוימת, אך אין בידיה סמכויות כמו לועדת חקירה ממלכתית. מכאן הקושי הרב באיסוף מידע, בתביעה לפתוח ארכיונים וכו'.

חיש מהר הסתבר כי נושא זה בו עסקנו זכה לתמיכה מקיר לקיר בכנסת. חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה רצו להיות שותפים לעבודת הועדה, ואכן בין חבריה הראשונים של הועדה נמנו יוסף (טומי) לפיד ז'ל ורובי ריבלין (יל"א).
הועדה עבדה כחמש שנים רצופות ונאלצנו להתמודד עם קשיים מכל כוון אפשרי:
להתגבר על התנגדויות הבנקים ומשרדי הממשלה, להקים צוותי חקירה מקצועיים, לגלות מסמכים שנעלמו או הושמדו, להגיע לארכיונים באנגליה, לבדוק אם החשבונות שהצלחנו למצוא אכן היו שייכים ליהודים שנספו בשואה, ולעמוד בפני הצורך להקים את ועדת החקירה כל פעם מחדש ולקבל שוב מנדט, מכל כנסת חדשה, זאת בגלל הבחירות שפקדו אותנו לעתים קרובות.
כל אלה הקשו מאד על עבודתנו, ועלי להודות שללא התמדה והתעקשות אמיתית לא היינו יכולים להגיע לכל תוצאה. זאת למדתי לאורך כל הדרך, ולקח זה ליווה את עבודתי גם למען ניצולי השואה, בהמשך הדרך.

כך קרה שבהיותי יו"ר ועדת החקירה, החלו להגיע אליי אותם הנושאים שהציקו לציבור ניצולי השואה: הניצולים ה"חוסים" שלעולם לא קיבלו כל תמיכה או פיצוי, הניצולים שקיבלו הרבה פחות מאלה שטופלו במישרין על – ידי ממשלת גרמניה, ניצולי רומניה שכלל לא קיבלו דבר... ועוד.

ואז נכנס לחיי גם נוח פלוג שבהתמדה ובנדיבות הדריך את צעדיי.
בכנסת הראשונה בה כיהנתי (הכנסת ה – 15), שימיה היו קצרים, התחלתי לטפל בהצעת חוק שנועדה להעביר לניצולי שואה ישראלים החיים בחו"ל את זכויותיהם. נאלצתי לחדש את הטיפול באותה סוגיה גם בכנסת ה – 16. ואז הסתבר לי כי גם אחרי שהחוק עבר את כל המסלול הקשה והארוך, את המשא ומתן עם האוצר ואת ההתניות ואת הסיכומים, גם אחרי שהוא סוף נכנס לספר החוקים, הוא אינו מיושם.
תוך כדי כך הגיעו אליי גם תלונות רבות על היחס המשפיל והמבזה לו זכו ניצולים שונים, בלשכה לשיקום נכים. הבנתי שבכל מקרה המלאכה אינה מסתיימת בחקיקה,
וכי העבודה הפרלמנטרית שלי צריכה לכלול מעקב והפעלת לחצים כדי שהאוצר יקיים את מה שהכנסת מחוקקת. גם בנושא מסקנות ועדת החקירה הבנתי כי ללא חוק, כל העבודה וכל הממצאים ירדו לטמיון.

עלי להזכיר בהקשר זה את מאמציו של טומי לפיד ז"ל שדאג, בהיותו שר המשפטים, לניסוח חוק. הגם שהצלחנו, במאמצים גדולים, לשפר את הנוסח הראשוני של משרד המשפטים, לטומי ז"ל זכורה הזכות הזאת.

אך גם במקרה זה, לא נחנו ונאלצנו לעמול קשה, עד אשר קמה החברה להשבת הרכוש, האמונה היום על יישום החוק.

קשה לי להבין, ועוד יותר להסביר, מדוע עלינו לעבור דרך ייסורים כה קשה עד אשר אנו מצליחים לשפר, ולו במעט את מצבם של ניצולי השואה. היו דרושים לכך לא רק התמדה ולא רק חקיקה, אלא, כך הסתבר לנו, גם מאבקים ציבוריים.

את תקוותי הגדולה תליתי, בתחילת כהונת הכנסת ה – 17, בחה"כ הירשזון, שהתמנה לשר האוצר בממשלת אולמרט. אין ספק כי האיש גילה, לאורך השנים ועוד בטרם התמנה למשרת שר, רגישות רבה ואמפטיה גדולה לציבור ניצולי השואה. ואכן בישיבות עימו ועם אנשיו, ניסיתי לקבוע תכנית עבודה וסדרי עדיפויות לגבי החקיקה שאותה נרצה להעביר בכנסת בברכתו ובעזרתו. עברו חודשים, תקציב המדינה אושר, ואנחנו, קבוצה של ח"כים, שהקמנו שדולה למען ניצולי השואה בכנסת, לא ראינו כל תוצאה בעמלנו.
בנקודה זו גברה בלבי ההחלטה לעשות ככל יכולתי להניע את גלגלי המאבק הציבורי. כשבוע לפני יום השואה ב – 2006, כינסתי את העמותה הפרלמנטרית למען זכר השואה בכנסת, שבראשה עמדתי. הפנינו קריאה מתוקשרת היטב לראש הממשלה, ולממשלה כולה: "הנה", אמרנו," בעוד שבוע תעמדו על כל במה אפשרית, תדברו על המיליונים שנטבחו, תישבעו כי לעולם לא עוד. תקראו בכנסת את שמות המתים. לכל איש יש שם. אך תשכחו, כרגיל, את גורלם של הניצולים, דור ששירת את המדינה, דור שהזדקן ועתה חלק ממנו חי בבדידות ובעוני משוועים. מה תעשו למענם?"
קריאה זו נשמעה, ובישיבת הממשלה שהתקיימה באותו שבוע, כמו גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ואז התחייב ראש הממשלה פומבית לטפל בנושא.
בשבועות שלאחר מכן, הקים שר הרווחה יצחק (בוז'י ) הרצוג ועדה בראשות מנכ"ל משרדו, הרי היא ועדת איצקוביץ, ולראשונה נעשה ניסיון אמיתי לבדוק ולכמת את ציבור ניצולי השואה ולאמוד את צרכיו. עבודת הועדה כמו גם תביעות נוספות מצד נציגי ארגוני הניצולים ומצדנו, שמשו כבסיס למו"מ עם צוות בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובסופה של אותה שנה, שנת 2006 נחתם הסכם בין נציגי הניצולים לבין הממשלה.
בכך לא תם המאבק. עתה נאלצנו להמתין לניסוחו של חוק שהרחיב באורח משמעותי את מעגלי הניצולים הזכאים לסיוע. מטרת החקיקה היתה, בין היתר, לעקוף את הצורך בתיקון החוק משנת 1957 ולמצוא דרכים לכלול בו ציבורים נוספים הזכאים לסיוע. כך נולד הביטוי "פליטי שואה" לגבי עולים מחבר העמים, אשר נאלצו לברוח מבתיהם מול גלי הכיבוש הנאצי, אך לא שהו במחנות השמדה.
אולם גם כאשר החוק עבר, בפברואר 2007, עם מקצה שיפורים משלנו, לא תם המאבק. הסתבר לכולנו כי חלק גדול מההבטחות כי הניצולים יתחילו לקבל העברות כספיות עוד באוקטובר 2006, לא התבצע.
בחוסר יכולת לשכנע את האוצר להתחיל בביצוע, נאלצנו, חה"כ אורלב (שכיהן אז כיו"ר ועדת הביקורת) ואנוכי, להעביר החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה מינתה את השופטת דורנר לעמוד בראשה. היתר, כמובן היסטוריה.
בעקבות הדו"ח הטוב והאמיץ, נאלצה הממשלה גם להגדיל סכומי הסיוע וגם להתחיל בביצוע. והיום, דומני, גם אם לא כל מה שרצינו הושג, יש שיפור משמעותי במצבם של חלק גדול מהניצולים. גם המודעות הציבורית וגם התגייסות כלי התקשורת עוזרים להתגבר, לא פעם,על כשלים בירוקרטים רבים ולפתור בעיות אמיתיות.
הבחירות לכנסת ה – 18, שנחתו עלינו, גם הן בטרם משכה הכנסת ה – 17 את ימיה, קטעו את עבודתי בפרלמנט הישראלי. על שלחן הכנסת היו, באותם ימים,
כ – 50 הצעות חוק שעברו שלבים אלה או אחרים של חקיקה, אך לא אושרו סופית, וביניהן כאלה שנועדו לבטל גזרות לא – צודקות ולא מוצדקות.

תקוותי היא כי בהרכבה הנוכחי, כאשר בראש ועדת הכספים עומד חה"כ גפני, המכיר היטב את מצוקות הניצולים, תשכיל הכנסת לסיים את עבודת החקיקה הזו.
64 שנים לאחר שחרור המחנות, 61 שנה לעצמאותנו, אין לה למדינת ישראל חוק המגדיר את מעמדם של ניצולי השואה. הגיע הזמן לסגור מעגל זה ולהעניק לניצולים שעדיין חיים בתוכנו את הכבוד והמעמד להם הם ראויים, ולהבטיח להם תנאי חיים נוחים ככל האפשר, עד לסוף ימיהם.