תסמונת "ילדות עשוקה" אצל מבוגרים ניצולי שואה

(סיכום מאמרו של פרופ' חיים דסברג)

רקע
לינ"ש היו חסכים בילדותם הם חוו טראומות ואובדנים מרובים, ולאחר מכן בנו מחדש את חייהם . תחושת האובדן והסבל שלהם הודחקה ונותקה מחיי היום יום , ומהפעילויות הגלויות השוטפות בחייהם שלאחר השואה.
תחושת האובדן והסבל הופיעה מחדש לאחר זמן בצורות ובעוצמות שונות והחריפה עוד יותר תוך כדי תהליך ההזדקנות.

אומדנים משוערים
ב 1993 היו בישראל 105000 תושבים שנולדו בין 1925-1943 ועלו לישראל מאזורי הרייך השלישי אחרי 1945. ההנחה היא שאומדן זה משקף את כמות הילדים שהגדרנו כינ"ש. ב1995 היו בישראל 950000 ניצולי שואה מעל גיל 65 . אין לנו מידע מדויק לגבי מספר הילדים ניצולי השואה בעולם מעל גיל 65 .

מהמחקרים מסתמנים שלושה חסכים מרכזיים.

• חסכים בסיסיים - אוכל, הגנה, טיפול אוהב, אמון.
• מתח טראומטי - כתוצאה מהיותם חשופים לאיומים, חוסר אונים, פרידה מהורים וממשפחה, פגישה עם המוות. טראומות אלה יכולות להופיע בגיל יותר מבוגר כתסמונת פוסט טראומטית.
• אובדנים מסיביים - כמו בית הורים משפחה, לא עברו תהליך של אֵבל ופרידה, ולכן המראות והזיכרונות רודפים אותם מאז.

אצל רבים העימות עם החיים שלאחר השואה גרם להם טראומה נוספת - הזנחה מסוג חדש , חוסר הבנה של הסביבה מצב של פליטות נפשית.

מאפיינים של ינ"ש שהיו צעירים
אצל רבים מהם התגלו הפרעות אישיות, הערכה עצמית נמוכה, ספקות באשר ליכולתם להיות עצמאים, תחושת חוסר ביטחון ובדידות. אצל המבוגרים יותר הרצון להסתגל לסביבה החדשה, לאחר העלייה לארץ או הגירה למקום אחר , היה חזק מאוד. הם חיו תחת לחץ כבד של הסתרת מה שעבר עליהם, עקב יחסה של הסביבה, וכך לא התאפשרה פריקת רגשות . לא התאפשר להם לספר על משפחתם על עברם ועל האובדן.
רבים מהם פתחו במרוץ להישגים והשגת היעדים שהציבו לעצמם. היות והיו ביניהם רבים שהיו יתומים או גדלו אצל משפחות אומנות, לאלה היה קשה לפתח חיי משפחה נורמלית, ורבים נזקקו לטיפול פסיכולוגי, כדי להגיע להשלמה עם עצמם. מיד אחרי המלחמה עזרה פסיכולוגית לא הייתה בנמצא.

תביעת פיצויים בגין verchlimmerung ( הַחְמָרָה )
אצל רוב ינ"ש הטראומות נותנות אותותיהם מאוחר בתהליך ההזדקנות, כתופעה פוסט טראומטית. הם אינם יכולים לתבוע פיצוים בגין ההחמרה, אלא אם הגישו תביעה בגיל צעיר ואובחנו כסובלים מטראומה. במשך חייהם הם היו עסוקים בפרנסה, הקמת משפחה, הם לא נתנו את דעתם למצבם הנפשי, או התכחשו לו כמנגנון הגנה יחד עם ההדחקה.
תופעה זו מצויה גם אצל מי שעברו טראומה בילדותם ואין הם ניצולי שואה דווקא.
בהמשך סוקר המחבר את המחקרים שנעשו בעולם בנושאים שנוגעים לניצולי שואה. מסתבר כי דווקא הילדים הם אלה שהמחקר לא טיפל בהם, על בסיס ההנחה המוטעית כי הילדים מסתגלים לחיים נורמלים.

סיכום
המושג "תסביך ילד ניצול שואה" זכה להגדרות רבות. התסמונת של תסביך זה מתייחסת לחזרה אל הזיכרונות שדוכאו במשך שנים, אל הניכור והבדידות, אֵבל על האובדנים וחוסר היכולת ליהנות מן החיים, ואף מהישגים בחיים , או אמנסיה (שִכחה) לגבי הילדות, וחוסר היכולת ליצור מערכת יחסים אינטימית. לרבים יש רף נמוך של כניסה לחרדה, דיכאון פרצי רגשות, וקונפליקטים בחיי הנישואים.

טענות דורשי ההכרה ב"ילדות עשוקה":

• לא קיבלו חינוך והזדמנויות ללמוד.
• ילדותם נגזלה מהם.
• הטראומות חוזרות אליהם בזקנותם, וגורמות להם סבל.
• הם מעולם לא הוכרו כקבוצה נבדלת של ניצולי שואה, ולכן גם לא קבלו טיפול נאות ולא קבלו פיצויים. רק ב-1991 התקיים כנס בין לאומי ראשון של ילדים שחיו במסתור.
• הממסד הרפואי והפסיכיאטרי לא היה מודע לבעיות פוסט טראומטיות בעיקר בגרמניה.
• רק לאחרונה ינ"ש החלו להתארגן ולהתפנות לתבוע פיצויים בגין ילדות עשוקה. ניצולים אלה אינם מוצאים אוזן קשבת אצל השלטונות הגרמניים, ולצערנו גם לא בועדת התביעות הישראלית.
• למרבה הצער ילדים ניצולי שואה אינם הדור האחרון הסובל מחסכים. כפי שמסתבר לאחרונה גם הדור השני ואולי אף השלישי נידון לסבול מחסכים של הוריהם והסבים והסבתות שלהם.

סיכמה : אסתר גלאון- ירושלים