אוסטיאופורוזיס אצל ניצולי שואה

מחלת האוסטיאופורוזיס

אוסטיאופורוזיס היא מחלה בה ישנה ירידה בצפיפות העצם, משתנה המבנה הארכיטקטוני שלה וכתוצאה מכך היא נחלשת ונוטה להישבר בשל חבלה קלה, כמו נפילה רגילה. השברים השכיחים על רקע אוסטיאופורוזיס הם שברים בצוואר הירך בחוליות ובשורש כף היד, אם כי כל עצם בגוף יכולה להישבר על רקע המחלה. שבר בגיל המבוגר כרוך בסבל רב, תחלואה קשה ואפילו תמותה. 20% מהאנשים השוברים את צוואר הירך מתים בחודשים הראשונים לאחר השבר כתוצאה מסיבוכים שלאחר הניתוח. 50% מהאנשים ששברו את צוואר הירך לא חוזרים לתפקודם הרגיל לאחר האחלמה והם נזקקים לעזרה בניידות כמו מקל, הליכון או כסא גלגלים. המחלה שכיחה בעיקר בגיל המבוגר ועל פי הסטטיסטיקות הרפואיות לכל אשה מעל גיל חמישים יש 40% סיכוי לשבור עצם כל שהיא על רקע אוסטיאופורוזיס. אחת מכל 6 נשים תשבור את צוואר הירך. גברים סובלים גם הם ממחלת האוסטיאופורוזיס אם כי בשכיחות יותר נמוכה מנשים. האבחנה של אוסטיאופורוזיס נעשית על סמך בדיקת צפיפות עצם(הבדיקה נמצאת בסל התרופות וניתן לבקש לבצע אותה מרופא המשפחה) או על סמך שבר אופייני.

אוסטיאופורוזיס אצל ניצולי שואה

מכון ברוקדייל בשנות התשעים בצע חקר מקיף על האוכלוסייה הקשישה בישראל. במסגרת סקר זה נבדקה שכיחות מחלת האוסטיאופורוזיס אצל ניצולי שואה בהשוואה לקבוצת ביקורת שלא סבלה מרדיפות הנאצים. תוצאות הסקר היו מפתיעות, ניצולי שואה סבלו ממחלת האוסטיאופורוזיס פי כמה וכמה מאוכלוסיית הביקורת. ניצולי שואה דווחו על שברים באגן עד פי 13 מאוכלוסיית הביקורת כאשר הסובלים יותר מאחרים היו אלה ששהו במחנות המוות.
במחקר אחר שנעשה על ידי פרופסור מנצ'ל בירושלים נמצא שבבדיקות צפיפות עצם אצל נשים ניצולות שואה נמצאה אוסטיאופורוזיס בשכיחות הגבוהה פי 3 מקבוצת הביקורת שלא עברה את אימי השואה.
הסיבה שניצולי שואה סובלים מאוסטיאופורוזיס יותר מהאוכלוסייה הרגילה מורכבת. עד סוף שנות העשרים של האדם יש לו חלון הזדמנויות לבנות את מסת העצם שלו. כדי להגיע לשיא מסת העצם הפוטנציאלית שלו הוא חייב לקבל תזונה טובה ואספקה תקינה של סידן ו-ויטמין D . ניצולי שואה סבלו מחרפת רעב במשך שנים קריטיות אלה ולכן לא הגיעו לשיא מסת עצם תקינה. הירידה הטבעית של מסת העצם המתרחשת בגיל המבוגר התחילה אצלם מנקודת התחלה יותר נמוכה ולכן הם סובלים ממחלת האוסטיאופורוזיס בגיל יותר צעיר ומחומרה יותר קשה. ידוע גם שאנשים הסובלים ממצוקה נפשית במשך שנים רבות סובלים מאוסטיאופורוזיס יותר מאשר אנשים בריאים. ניצולי שואה סובלים ממצוקה נפשית קשה כל ימי חייהם וגם זה תורם להתפתחות מחלת האוסטיאופורוזיס אצלם.

גמלת נכות על רקע אוסטיאופורוזיס

במשך השנים הוגשו תביעות נכות מרובות בגין אוסטיאופורוזיס מהאוצר ומהרשויות הגרמניות. כל התביעות נדחו בטענה של חוסר קשר בין מאורעות השואה להתפתחות המחלה בגיל המבוגר. בשנה האחרונה חל שנוי בתגובות האוצר.בעקבות חוות דעת מרובות שצרפתי לתביעות נכות על רקע אוסטיאופורוזיס הסכים האוצר להכיר לחלק מניצולי השואה שמחלת האוסטיאופורוזיס אצלם נגרמה בחלקה (1/3) על רקע השואה. לא הסתפקתי בתשובה זו ודרשתי להכיר באחריות מלאה של השואה להתפתחות מחלת האוסטיאופורוזיס אצל כל ניצולי השואה. לפני כחצי שנה דן בית המשפט בערעורים שהוגשו נגד החלטות האוצר ופסק דין בנושא היקף אחריות השואה להתפתחות המחלה צפוי בתקופה הקרובה. גם בית המשפט הגרמני דן בתביעה מחדש על סמך חוות דעת שלי שנשלחו אליו, עדיין אין החלטה בנושא הנידון.
להכרה במחלת האוסטיאופורוזיס כמחלה על רקע השואה יש חשיבות מעבר לתוספת אחוזי הנכות לגמלה. אם המחלה מוכרת כמחלה שנגרמה עקב השואה, האוצר חייב לשאת בכל ההוצאות הנגרמות מהמחלה. במידה ונגרמת נכות עקב שבר בצוואר הירך ההוצאות יכולות להגיע לאלפי שקלים בחודש.

חזרה למעלה

קול קורא להשתתף במחקר לגבי התסמונת הפיברומיאלגית

פרופ' דן בוסקילה, רוימתולוג בכיר ומנהל המחלקה פנימית ח' במרכז הרפואי האוניברסיטאי ע"ש סורוקה, באר-שבע, וד"ר אייזינגר מירונה, מתמחה במחלקה פנימית ו' במרכז הרפואי האוניברסיטאי ע"ש סורוקה, באר-שבע, מתכוננים לבדוק האם בקרב ניצולי שואה קיימת התסמונת הפיברומיאלגית בשכיחות גבוהה יותר מאשר בשאר האוכלוסייה, כפי שהתרשמנו מתצפיות קליניות של המטופלים לאורך השנים.

התסמונת הפיברומיאלגית מאופיינת בכאבים מפושטים ורגישות מוגברת לכאב בנקודות בפיזור אופייני ועייפות. מחלה זו מופיעה בשכיחות מוגברת במצבי מתח, דחק (STRESS) פיזי ו/או נפשי. עקב אופייה, מחלה זו קיימת לעיתים קרובות לאורך שנים ואינה מאובחנת ולכן החולים סובלים מאד ואינם מקבלים טיפול אשר עשוי להקל עליהם מאד. יש לציין שפרופ' בוסקילה דן הינו אחד המומחים הגדולים ביותר בעולם לגבי מחלה זו.

כפי שהוצג בפורומים של העמותות "עמך" ו"יש" בבאר-שבע, לגבי כל נבדק אשר יביע את רצונו להשתתף במחקר זה נמלא שאלונים לגבי מצבי הדחק, איכות החיים, מצבי חרדה, דיכאון וכאב, נבצע בדיקה פיזיקאלית של נקודות הרגישות אשר מאפיינות את מחלת הפיברומיאלגיה ע"י מישוש ידני ומדידת סף הכאב ע"י מכשיר הדולורימטר (הבדיקה אינה כרוכה בכאב כלל) ונבצע בדיקת הולטר קצרה לצורך מדידת שינויי פעילות הלב בזמן השיחה.

לדעתנו, אנשים רבים סובלים מהתסמונת הפיברומיאלגית מבלי לדעת ואיבחונה עשוי להקל עליהם מאד ויתרום להעלאת איכות חייהם, זאת בנוסף לקידום המחקר הרפואי.

ד"ר מירונה אייזינגר

ד"ר אייזינגר תשמח לשוחח עם כל המעוניינים להשתתף במחקר.
ניתן ליצור איתה קשר בטלפונים 08-6421033, 0505-948318.

חזרה למעלה

תסמונת "ילדות עשוקה" אצל מבוגרים ניצולי שואה

(סיכום מאמרו של פרופ' חיים דסברג)

המאמר מציג רקע תיאורטי להצדקת התביעה לקבלת פיצויים בגין "ילדות עשוקה". מטרת המאמר היא להבין את המצב הפסיכולוגי, או הפסיכופטולוגי , של ילדים ניצולי שואה (להלן- ינ"ש) שהיום הם מבוגרים.

רקע
לינ"ש היו חסכים בילדותם הם חוו טראומות ואובדנים מרובים, ולאחר מכן בנו מחדש את חייהם . תחושת האובדן והסבל שלהם הודחקה ונותקה מחיי היום יום , ומהפעילויות הגלויות השוטפות בחייהם שלאחר השואה.
תחושת האובדן והסבל הופיעה מחדש לאחר זמן בצורות ובעוצמות שונות והחריפה עוד יותר תוך כדי תהליך ההזדקנות.

אומדנים משוערים
ב 1993 היו בישראל 105000 תושבים שנולדו בין 1925-1943 ועלו לישראל מאזורי הרייך השלישי אחרי 1945. ההנחה היא שאומדן זה משקף את כמות הילדים שהגדרנו כינ"ש. ב1995 היו בישראל 950000 ניצולי שואה מעל גיל 65 . אין לנו מידע מדויק לגבי מספר הילדים ניצולי השואה בעולם מעל גיל 65 .

מהמחקרים מסתמנים שלושה חסכים מרכזיים.

• חסכים בסיסיים - אוכל, הגנה, טיפול אוהב, אמון.
• מתח טראומטי - כתוצאה מהיותם חשופים לאיומים, חוסר אונים, פרידה מהורים וממשפחה, פגישה עם המוות. טראומות אלה יכולות להופיע בגיל יותר מבוגר כתסמונת פוסט טראומטית.
• אובדנים מסיביים - כמו בית הורים משפחה, לא עברו תהליך של אֵבל ופרידה, ולכן המראות והזיכרונות רודפים אותם מאז.

אצל רבים העימות עם החיים שלאחר השואה גרם להם טראומה נוספת - הזנחה מסוג חדש , חוסר הבנה של הסביבה מצב של פליטות נפשית.

מאפיינים של ינ"ש שהיו צעירים
אצל רבים מהם התגלו הפרעות אישיות, הערכה עצמית נמוכה, ספקות באשר ליכולתם להיות עצמאים, תחושת חוסר ביטחון ובדידות. אצל המבוגרים יותר הרצון להסתגל לסביבה החדשה, לאחר העלייה לארץ או הגירה למקום אחר , היה חזק מאוד. הם חיו תחת לחץ כבד של הסתרת מה שעבר עליהם, עקב יחסה של הסביבה, וכך לא התאפשרה פריקת רגשות . לא התאפשר להם לספר על משפחתם על עברם ועל האובדן.
רבים מהם פתחו במרוץ להישגים והשגת היעדים שהציבו לעצמם. היות והיו ביניהם רבים שהיו יתומים או גדלו אצל משפחות אומנות, לאלה היה קשה לפתח חיי משפחה נורמלית, ורבים נזקקו לטיפול פסיכולוגי, כדי להגיע להשלמה עם עצמם. מיד אחרי המלחמה עזרה פסיכולוגית לא הייתה בנמצא.

תביעת פיצויים בגין verchlimmerung ( הַחְמָרָה )
אצל רוב ינ"ש הטראומות נותנות אותותיהם מאוחר בתהליך ההזדקנות, כתופעה פוסט טראומטית. הם אינם יכולים לתבוע פיצוים בגין ההחמרה, אלא אם הגישו תביעה בגיל צעיר ואובחנו כסובלים מטראומה. במשך חייהם הם היו עסוקים בפרנסה, הקמת משפחה, הם לא נתנו את דעתם למצבם הנפשי, או התכחשו לו כמנגנון הגנה יחד עם ההדחקה.
תופעה זו מצויה גם אצל מי שעברו טראומה בילדותם ואין הם ניצולי שואה דווקא.
בהמשך סוקר המחבר את המחקרים שנעשו בעולם בנושאים שנוגעים לניצולי שואה. מסתבר כי דווקא הילדים הם אלה שהמחקר לא טיפל בהם, על בסיס ההנחה המוטעית כי הילדים מסתגלים לחיים נורמלים.

סיכום
המושג "תסביך ילד ניצול שואה" זכה להגדרות רבות. התסמונת של תסביך זה מתייחסת לחזרה אל הזיכרונות שדוכאו במשך שנים, אל הניכור והבדידות, אֵבל על האובדנים וחוסר היכולת ליהנות מן החיים, ואף מהישגים בחיים , או אמנסיה (שִכחה) לגבי הילדות, וחוסר היכולת ליצור מערכת יחסים אינטימית. לרבים יש רף נמוך של כניסה לחרדה, דיכאון פרצי רגשות, וקונפליקטים בחיי הנישואים.

טענות דורשי ההכרה ב"ילדות עשוקה":

• לא קיבלו חינוך והזדמנויות ללמוד.
• ילדותם נגזלה מהם.
• הטראומות חוזרות אליהם בזקנותם, וגורמות להם סבל.
• הם מעולם לא הוכרו כקבוצה נבדלת של ניצולי שואה, ולכן גם לא קבלו טיפול נאות ולא קבלו פיצויים. רק ב-1991 התקיים כנס בין לאומי ראשון של ילדים שחיו במסתור.
• הממסד הרפואי והפסיכיאטרי לא היה מודע לבעיות פוסט טראומטיות בעיקר בגרמניה.
• רק לאחרונה ינ"ש החלו להתארגן ולהתפנות לתבוע פיצויים בגין ילדות עשוקה. ניצולים אלה אינם מוצאים אוזן קשבת אצל השלטונות הגרמניים, ולצערנו גם לא בועדת התביעות הישראלית.
• למרבה הצער ילדים ניצולי שואה אינם הדור האחרון הסובל מחסכים. כפי שמסתבר לאחרונה גם הדור השני ואולי אף השלישי נידון לסבול מחסכים של הוריהם והסבים והסבתות שלהם.

סיכמה : אסתר גלאון- ירושלים

חזרה למעלה